עיתוי גל הפיטורים הנוכחי בנגב בצמידות לתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ה-20, נדמה כי נופל על אוזני הציבור כלא פחות משמחה לאיד וזאת להבדיל מהפגנת האדישות הכללית שהייתה רווחת בפעמים הקודמות. "אמרנו לכם", "לכו לביבי", הנן חלק קטן (והמתון ביותר) של התגובות השכיחות, הנשמעות בטוקבקים ובשיח הציבורי מקרב "מאוכזבי" תוצאות הבחירות האחרונות, בה הדרום העניק למפלגות הקואליציה הנוכחית, והליכוד בראשן אחוזי הצבעה פנטסטיים.
כאיש מפלגת "יש עתיד" אודה ולא אבוש שגם אני התאכזבתי. התאכזבתי אך לא הופתעתי כלל. וילאם פוקנר הסופר האמריקאי, זוכה פרס נובל לספרות אמר פעם: "המציאות היא לא אחידה, מסוכסכת, מלאת סתירות. הדרך היחידה לארגן אותה לתבנית משמעותית אחידה היא לנסות לספר סיפור…" אז מה הסיפור של הנגב? האם גלי הפיטורים הם הסיפור של הנגב? סיפור של מצוקה, נזקקות וניכור? או שמא חלוציות, מדע, הפרחת השממה ונחשוניות? להבדיל מן המקובל במחוזותינו, התשובה היא שזה לא תלוי רק את מי אתה שואל, אלא זה תלוי גם באיזה מקום בארץ אתה שואל?
כמו פוקנר, מהיכרותי האינטימית את הדרום, אני יכול להעיד כי המציאות היא הרבה יותר סבוכה מן הנראה לעין. כי יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, בדרום כמו בשאר הארץ, הסיפור הגדול הוא כי העדר מעמד סטטוטורי-רשמי להנהגה אזורית בישראל, מתקיים בהכרח ואקום מנהיגותי-אזורי שפוגע במימוש הפוטנציאל האמיתי הטמון בפריפריה, הן הדרומית והן הצפונית של מדינת ישראל. אי-ייצוג בוטה זה מעצים שבעתיים את קיומם העקביים של פערים חברתיים וחינוכיים, תעסוקתיים ותשתיתיים, כמו גם ניידות חברתית נמוכה, בין הגלעין הלאומי (מרכז הארץ) ובין אזורי השוליים (הפריפריה). פערים משמעותיים אלו הוכחו זה מכבר, כפערים עמוקים, מתמשכים על-פי שנים רבות וההולכים ומתרחבים משנה לשנה. פערים אלו מובילים בסופו של דבר, לכרסום ערכי-היסוד עליהם הוקמה מדינת ישראל: סולידריות חברתית, התיישבות, הפרחת השממה, זכויות אדם ואזרח, שוויון, הגשמה לאומית-ציונית והגשמה עצמית.
כך שהשיח מן הסוג המתקיים כיום בעניין הדרום, הוא בדיוק השיח המעצים את הבעיות והמעודד ללכת למקומות שהעיסוק בהם בולם את קידום הפריפריה לרווחתם של כלל תושביה והארץ בכלל. שיח זה הנו בעל נטייה ברורה לגלוש לעיסוק בסוגיות אשר מצויות במחלוקת עמוקה. החל מקיפוח עדתי ושבטיות, ביקורתיות כלפי מה שמכונה "מדינת תל-אביב", יחסי עיירות הפיתוח והמגזר הכפרי הסובב אותן, צדק חברתי, וכלה בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי, יחסי ימין-שמאל וקרקעות הבדואים. אולם יש לזכור היטב, כי שיח זה אינו פועל בחלל ריק וכי הוא מנוצל היטב הן לצורך יישום מדיניות השלטון המרכזי של "הפרד ומשול" והן לצורכי קידום אג'נדות פוליטיות צרות אחרות.
אולם, יש תקווה (חייבת להיות), בשנה האחרונה התאגדה קבוצת מנהיגים מקומיים, ראשי רשויות, ארגונים ומגזרים והקימה את "מועצת הנגב", גוף בלתי מפלגתי ששם לעצמו מטרה מאתגרת; לייצג את כלל הדרום בסוגיות הנותנות מענה לצרכים משותפים, המתעלמות מן האינטרסים והחלוקות המגזריות השונות. תחומים בהם ניתן למצוא את ההסכמה הרחבה, לדוגמא- קידום מערכות החינוך, הקמת שדה התעופה הבינלאומי המשני בנבטים (גם בצפון הארץ תומכים בכך), שדרוג מערכות הבריאות והתחבורה בנגב ועוד. שכן במילותיו של דיוד איסטון כבר ב-1953: "מדיניות ציבורית היא הקצאה סמכותית של ערכים בחברה". על כן, מועצת הנגב שואפת להתמקד בכל מה שכן! אפשר לעשות ולהסכים עליו בתוך הנגב ומחוצה לו וזאת ללא קשר למי הצביעו תושבי הדרום או איזו ממשלה מתקיימת בישראל באותו רגע נתון. כי בחברת מופת אין קשר בין מקום מגוריו הגיאוגרפיים של האדם, מוצאו האתני, מעמדו הסוציואקונומי וגם לא למי הוא הצביע בבחירות ובין יכולתו לממש את הפוטנציאל האנושי הגלום בו. הפריפריה היא ההזדמנות של מדינת ישראל והיא מבחנה הגדול של הציונות במאה ה-21.
הכותב הנו מ"מ וסגן רה"ע ב"ש, ממקימי ומייסדי מועצת הנגב.
החשיבה השבטית עדיין מאופיינת בנגב, גם במגזר היהודי. הסקטורים הברורים לעין הן במועצות האזוריות בין מושבים לקיבוצים, העוצרים מנהיגות ראויה לשמה, המייצגת אינטרס משותף לכולם הקיים למעשה.
אני תקוה ש"מועצת הנגב" תדע להתגבר על מכשולים סקטוריאליים ותציב בפני הריבון בשלטון ברירת מחדל לקיום הנגב. עלו והצליחו ויידעו בכל צורה את הציבור – כך רוח תתקבל רוח גבית בקלות יתר.
אמנם דעותיי הפוליטיות ברמה הארצית שונות מעט מאלו של טל אך טל הוא איש הנגב שזכיתי להכיר כמנהל פרוייקט התנדבות הסטודנטים "הדירות הפתוחות". דבריו מבליטים את חשיבות המנהיגות המקומית ושיתוף הפעולה האזורי בין הרשויות. כתושבת ערד אני מברכת על הקמת מועצת הנגב ומקווה להצלחת המועצה שתצמיח את הנגב.