תוצאותיהן של הבחירות האחרונות לכנסת הדגישו את חשיבותה של  הפריפריה במאזן הפוליטי בישראל. הטענה המרכזית של המחנה המפסיד היתה כי תושבי הפריפריה מעדיפים להצביע למפלגות הדואגות לשמר ולתחזק סדר יום המזיק לאיכות חייהם. האבחונים לכך היו מגוונים מאוד. אי-רציונאליות, נטיות לאומניות, העדפת אג'נדות מדיניות, תרבות מסורתית ודוגמטית של עיירות הפיתוח. והיו גם כאלה שהצביעו על כך שבחירתם המובהקת של תושבי הדרום בימין היא תוצאה של שנאת שמאל טהורה, או נקמה על חטאי העבר. מבלי לשלול אף אחת מן התזות הללו, אני מציע לבחון הסבר מכיוון נוסף.

הנגב הוא משאב ולא מקום שחיים בו בני אדם

ראשית, ראוי לציין כי דווקא בשנים האחרונות, אזור הדרום המונה כ-800,000 תושבים(קו אשקלון דרומה), רואה התפתחות חיובית כדוגמת פרויקט מעבר בסיסי צה"ל לדרום ופרוייקטים משפיעים נוספים כגון, פארק ההייטק בבאר שבע. יחד עם זאת, בחינה קפדנית מגלה כי במקרים רבים ההשקעות במיזמים גדולים כגון עיר הבה"דים , מקורם במוטיבציה של המדינה להתייעלות ולעשיית רווח ולאו דווקא למען שיפור איכות חייהם של התושבים. "פרויקט המכרז של קריית ההדרכה הוא מבחינתנו מיקרוקוסמוס של הפעילות של מערכת הביטחון – ההתייעלות הארגונית הגדולה ביותר בהיסטוריה של צה"ל", כך לפי היועץ הכלכלי לשעבר של הרמטכ"ל, תא"ל מהרן פרוזפנר. עוד מוסיף היועץ, "עשינו אומדן שמנסה לדמות את הערך הכלכלי במעבר צה"ל לנגב והתוצאות מדהימות: המעבר יצר תוספת תוצר של שש מיליארד שקל כל שנה. ובנוסף תועלת חד פעמית של עשרות מיליארדי שקלים". רווחי המדינה כתוצאה מהסרת מגבלות הבנייה מאזור המרכז , לבדם מוערכים בכ- 14 מיליארד שקלים. אין להכחיש כי הנגב יוצא נשכר כתוצאה ממהלכים אלו, אולם ראוי לשים את הדברים בהקשרם האמיתי: ללא הרווח העצום של המדינה ממהלך זה, לא היה סיכוי להשקעה בסדר גודל כזה. זוהי עסקת זהב בה כל הצדדים יוצאים נשכרים. ואולי משום כך, מצופה מהצד החלש בעסקה לברך על המוגמר ולהודות על הפירורים שיצליח ללקט. מאז קום המדינה, הנגב הוא בסך הכל מכרה גדול של משאבים. במשך כל השנים ראתה המדינה בתושבי האזור כלי שחמט למימוש מטרותיה במקום לראות בהם מטרה ראויה בפני עצמה ומאז ומתמיד, הדרך היעילה ביותר להשליט סדר בדרום "הפרוע" היא על ידי מדיניות "הפרד ומשול". ראש רשות שמציית מקבל ומי שלא נאות לחלוק כבוד לשר זה או אחר, נענש. שנים ארוכות מתנהלת הפריפריה בצורה זו. יחסי כוחות מייצרים סטאטוס קוו חולני ומשמשים כר פורה לשחיתות ולתרבות פוליטית של שוק.

שיטת המקל והגזר

לאחרונה זוקף אזור הדרום את גוו והדבר ניכר בעיקר בגאווה המקומית הניכרת אצל צעירים רבים מן האזור. שינוי זה ראוי לייחס בראש ובראשונה לזכותה של ההנהגה המקומית המתחדשת ובראשה, ראשי הרשויות המתמודדים ביצירתיות ובחכמה עם קשיים אדירים בכדי לספק לתושביהם מענה הולם לשירותים שהמדינה מחויבת לספק ומזה שנים, מצליחים ראשי הרשויות לפעול יחד כדי לקדם אינטרסים משותפים. יחד עם זאת, רבים מן הצרכים האזרחיים שנמצאים באחריותה הבלעדית של המדינה, לא מקבלים מענה ראוי וממשיכים להאיב על איכות חייהם של תושבי הדרום. למדינה נוח מחד, להטיל את האחריות למצב על הרשויות המקומיות ומנגד, לכופף את ידי הרשויות ולהשתמש בכוחה כמקל וגזר.  מילים אחרות, חוסר האמון של תושבי הדרום ביכולת של השלטון המרכזי לדאוג לצרכים האזרחיים שלהם, אינו תלוי בממשלת ימין, או בממשלת שמאל ואינו בהכרח תוצאה של הצבעה זהותית או רגשית, אלא גם (ואולי בעיקר) תוצאה של מבנה שלטוני. מבנה שלטוני שמבהיר לתושב פריפריה שמצב זכויותיו האזרחיות אינו תלוי במי יצביע. וכך, למרות שהנגב מתפתח בשנים האחרונות, פערים בחינוך, ברווחה, בשרותי הבריאות, בתעסוקה  ובתחומי חיים אחרים, נותרו כפי שהיו וחלקם אף הורחבו בשנים האחרונות.

מצב הפריפריה אינו מכת גורל אלא תוצאה של מבנה שלטוני

זו אינה מכת גורל. מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם (להוציא את סלובקיה) שאיננה נותנת ביטוי למרכיב האזורי בשיטת הבחירות שלה. ברובן המוחץ של מדינות העולם בתי הנבחרים כוללים נציגים שנבחרו מטעם האזור. הנסיון מלמד כי שיטה זו מאפשרת לתושבי הפריפריה בעולם יכולת גדולה יותר לשלוט בגורלם ולהשפיע על עתידם גם בהיבטים אזרחיים. בישראל, לעומת זאת, השיטה מחזקת את הגורמים הקרובים לצלחת, מחלישה ומותירה את הפריפריה תלויה על בלימה וממתינה לתוכנית הממשלתית הבאה שתציל אותה. משום כך, המגמה האחרונה שהתפשטה בקרב גורמים  המזהים עצמם כנדבנים ושמאסו בנתינה למען תושבי הפריפריה היא מבישה, מתנשאת ומתעלמת ממנגנוני הכוח המובנים בפוליטיקה הישראלית.

יוהן אטלן- מנכ"ל מועצת הנגב